Son Lux – Bones (אלבום)
בראיון ל-NPR נשאל ריאן לוט לכותרת אלבומו החדש, "Bones". התשובה הייתה שהוא מעדיף לא להדרש לשאלות של משמעויות כי הוא לא תמיד יודע את פשרן הקוהרנטי של כותרות ומילים. התהליך לא רציף, הוא הסביר, והוא מוצא עצמו ניצוד בפרגמנטים של התבוננות.
בשמיעה ראשונה, Bones הוא אלבום מטעה. הוא מצוי במעטפת קונספטואלית הדוקה של אינטרו ואאוטרו מובחנים ומהלך שאפשר למדע את תנודותיו הרגשיות. ברגעים מסויימים קל אפילו לספר אותו מנראטיב רומנטי שבור-לב, אבל ככל שאני מאזינה לו יותר, כך אני חושבת שמדובר בחטפי-מאבקים. לחלקם אמנם יש בסיס התרסקות משותף אך רובם דהוי ומנודה, כמו חלקי שמים אימפוטנטים שגורשו מהרקיע הכחלחל והזוהר.
סאן לוקס הוא בבסיסו ריאן לוט. הוא עבר גלגולים רבים שהתחילו בהשכלה קלאסית אליה גררו אותו ההורים שלו ממקום של משמעת, המשיכו לכדי יצירה שמרנית של כותב שכיר והמשיכו לכתיבת מוזיקה למחול מודרני. אחרי שמכר את רעיונותיו לפרויקטים של אחרים החליט לחבר את עצמו, וכך נולד פרויקט של איש אחד שצמח מאז ללהקה.
באלבומים הקודמים לוט עבד לבד ולא נתן לאיש לחדור אל תהליך היצירה הפנימי שלו. את המיזנתרופיה הוא איזן היטב עם מגוון שיתופי פעולה (בין היתר עם לורד וסופיאן סטיבנס), אבל השם סאן לוקס נשאר תמיד לא נגוע, לא מפוענח, פרי לחישות של איש רחוק בחדר נעול. ללוט לא היו תכניות אחרות לגבי המשך היצירה העצמאית שלו, אלא שסיבוב הופעות (כולל עצירה נהדרת בבארבי) עם שני נגנים שהוא שכר השפיע עליו כל כך והוא מצא את עצמו יוצר איתם, נגלה ופורה באדמות משותפות. על השם "Bones" עליו נשאל הוא הסכים לספר, לבסוף, שהמשמעות ההגיונית היחידה שעולה בדעתו היא שמדובר בעצמות של בריאה חדשה שנבראה, למרבה ההפתעה, עם החברים החדשים שלצדו: איאן צ'אנג וראפיק בהאטיה.
אחד עשר השירים באלבום משייטים בין קטבים מתמיהים של התרסקות ומעוף. חוזרים בהם מאוויים שניכר שהעסיקו את לוט, עיקרם בכמיהה לחופש ולמימוש עצמי, וגורלם התדיר התמוטטות. אחרי פתיחה מבשרת טובות בקטע "Breath In" מגיע "Change is Everything", הסינגל הראשון באלבום. זה המנון התעוררות מעורר השראה על השינוי שמצוי בכל, על הרגע שמתעתע במחזור הדם ועל השניה בה מסע של כיבוש העולם – לא פחות – מתחיל. נמרצת וטרופת חלומות אני מגיעה אל השיר השני, "Flight", אבל כאן ממתינה לי סטירה מצלצלת של מציאות. Flight הוא שיר בריחה, שיר של חוסר התמודדות, תהילת הטעויות. "האם אנחנו קבועים או חופשיים?" לוט שואל כשהוא מצליח להגניב נשימה בזמן המנוסה שלו.
"You Don't Know Me" שנכנס אחריו לא משאיר מקום לספק ומבהיר שלצד התפרצויות האמונה שבו, זה אלבום קודר. לוט סיפר שהקלטת האלבום שהתרחשה בעודו בדרכים, מופיע, הייתה קשה בעיקר בגלל הניתוק מהבית, על כל המשתמע מכך. בשיר נדמה שהוא מואס בחיבה שמורעפת עליו מאינספור זרים ומרגיש בודד מתמיד. זה שיר זועם עם עיבוד שמזכיר את העורקים ההולכים ומתפקעים ב-"Easy" מהאלבום הקודם.
אחרי הדאונרים המפוצצים האלה יש סימנים לנחמה, אף שלוחמנית: "This Time" מדרבן בתקיפות. "אתה האחד הפעם", מטיף לוט; קוראים בשמך. זה שיר של עידוד כעוס – לא תמצאו בו ליטופים וטפיחות שכם, זאת בעיטת מוטיבציה לפנים.
"I Am The Others" ממשיך את מהלך העידוד העצמי אבל מזווית אחרת, כנה ומצערת. לא עוד רעל בעיניים של קצינה אובססיבית אלא בחינה מדוקדקת של מצבים, מייאשת ומחויכת גם יחד. נכון לעכשיו זה השיר האהוב עליי באלבום ואחד השירים היפים ביותר ששמעתי אי פעם. "אתה בר-המזל ביותר", הוא מסנן, אך בשילוב עם האנחה הנשית והעייפה ברקע קשה להאמין לו, והלב נשבר ומתאחה במקביל. "יש לנו את הריאות כדי לצעוק אבל אנחנו לא", הוא ממשיך. אם הייתי מנסה להרים לעצמי בימים של אובדן גמור, תחתית אמיתית, כך הייתי נשמעת. חבריי הקרובים היו ודאי מהנהנים אלי בחיוך רחמני ומחליפים בניהם מבטים מכווצי-אשמה. השיר הזה מהדהד את קולם של הסיכויים הקטנים והחיזוקים המהוססים, וברגעים של שפל הכנות הזו היא לפעמים בדיוק מה שצריך כדי להתגבר.
"Your Day Will Come" ו- "Undone" הם אבולוציה של ההתגברות. הראשון באמת ובתמים מאמין בתחייה והשני מזמין בברכה גם את כל המשקעים. Your Day Will Come נשמע כמו מנטרה מצטרדת ומתמרת לשחקים ו- Undone רץ מהר מהר, נתקע בקירות ומפוכח. דבר מעניין קורה בסוף של Undone כשהשיר מתאבך בתוך עצמו, מתנגש ומתחשמל, ונשמע כמו טריפ שסופו פירוק והתרסקות. אמרתי לכם, אין פה ציר רגשי נח – אנחנו כדור טניס מוכה וזה עניין של זמן עד שנקבל רשת אכזרית לגולגולת.
"אנחנו חזקים וחופשיים", לוט שר בנחרצות מיד לאחר מכן – אלא שהשיר נקרא "White Lies" והוא המסמר האחרון בארון הקבורה של האמביוולנטיות שהיא אמונתו. מהקרקע ההפכפכה הזו צומח "Now I Want", השיר המלא האחרון. זה מונולוג סתירות עצמיות שמכיל קבלה של אהבה מחד והרצון לשכוח אותה מאידך, כשלב הכרחי במסע אל החופש שהוא מחפש לאורך כל האלבום. הקולות הנשיים שמבצבצים בשירים וחושפים בדרך כלל את התת מודע הציניקני שלו, נשמעים פה כמו מקהלה נוצרית עיקשת שמניחה בקולה את השביל אל הניצחון. בשילוב עם האאוטרו הסוגר, "Breath Out", מפתה להכתיר את האלבום כמסע מפרך שראשיתו התמוטטות וסופו לתקומה והתגלות, אבל זה יחטא לאמת.
אם יש משהו שהאלבום לימד אותי, שוב ושוב, הוא קיומם המשורג של ההצלחה והתבוסה. הם שזורים זה בזה וחיים זה בזכות זה. לוט אמנם טען שההסבר המשכנע היחיד שהוא מוצא לכותרת "Bones" הוא עצמות הבשר החדש שהטריו המעודכן שלו יוצר, אך בעיניי מדובר בעצמות אחרות, אלו שנושאות בו-בזמן גוף של תהומות ושל שחקים. (צילום: מיכאל ג'. ספיר)
