Unknown Mortal Orchestra – Multi-Love (אלבום)

ביי ביי כדור הארץ, שלום לחלל הריק. מורכבות של אהבה פוליאמורית ושאיפה להרמוניה, תוך התמודדות עם עוולות העולם, הם החומר שממנו עשוי Multi-Love, האלבום השלישי של Unknown Mortal Orchestra. בתוך ענן של פאנק ופסיכודליה, אפשר למצוא את האלבום הזה, שהשכיל מהעבר, אבל לגמרי ממוקם בהווה, וכנראה ילך טוב ביקום מסטול ועתידי.

את Unknown Mortal Orchestra שמבוססת בפורטלנד, מוביל הזמר/גיטריסט/כותב השירים הניו זילנדי רובן נילסון, יחד עם הבסיסט ג'ק פורטריט והמתופף ריילי גירי. ב-2010 נילסון שחרר את הטראק Ffunny Ffrends בבנדקמפ, בלי לתת שום מידע על מי היוצר של פרץ הגאונות הזה. לבסוף, כשעוד ועוד בלוגרים התלהבו והסתקרנו מהטראק, נילסון הכריז שהקטע בוצע על ידי להקה בשם הכה מתאים, בתרגום חופשי: תזמורת לא ידועה ובת-תמותה.

כמו הטייטל של האלבום, הטראק שפותח אותו שהוא גם שיר הנושא, Multi-Love מדבר בגלוי על פוליאמוריה, קבלה של אהבה ומערכת יחסים אינטימית בנוסף לבן/בת הזוג המקוריים. הספתח הזה הוא כנראה הקטע הכי אמיץ וחושפני באלבום, גם מבחינה הפקתית כשהקול של הסולן רובן נילסון הכי פחות מכוסה בלו-פיי, וגם מבחינת הקשר לחיים האמיתיים – נילסון התאהב בעוד אישה בנוסף לאשתו. באופן מפתיע, הצורה שבה נילסון מדבר ומתנסח לגביי אהבה בין שלושה אנשים, גורמת לו להראות כמו מישהו שקל להזדהות איתו. הוא משתף אותנו בתור מישהו שחווה את החיים ופתוח לאהבה בצורה הכי טבעית.

Like Acid Rain, הטראק השני, ממשיך בצורה אחידה את הקו של האלבום. זה טראק שמדגים את ההפקה המצויינת של נילסון, שהיא המאפיין המוצלח ביותר באלבום לטעמי. מצמוץ קטן יספיק כדי לפספס מעט מהמגוון והעושר האינסטרומנטלי, כי בכל רגע באלבום הזה דחוסים כל כך הרבה אלמנטים.

ממשיכים עם Ur Life One Night. השינוי מ-II, האלבום המצוין הקודם של UMO, לא יכול להיות בולט יותר כשמגיעים לשלב הזה של ההאזנה. במקום מסע מופנם ומקסים שההשראה אליו נבעה מלהיות לבד ב-II, מולטי-לאב מתמודד עם המורכבויות של להיות ביחד. אנחנו נשאבים למסע של פופ פסיכדלי. למרות זאת, אין באלבום הרבה במשותף עם פופ פסיכודלי מסורתי, אלא נבנה פה משהו לגמרי חדש, וזה מדבק.

מניתוח של Can't Keep Checking My Phone זיגמונד פרויד היה עושה מטעמים. הטראק הפאנקי הזה הוא מאוד נוירוטי, ומדבר בעצם על חרדה מפרדות ועזיבת הבית. בעזרת גיטרות מעורבבות בתופים, בס קופצני והמנון רפיטטיבי, פוטנציאל ההרקדה גבוה מתמיד – בדומה לרימיקס של Habits ל- Stay High של Tove Lo ו- Hippie Sabotage שמסתירים טקסטים קורעי לב מאחורי להיטי מועדונים. מעניינת גם ההשוואה המתבקשת לאלקטרוניקה של קאריבו, על הטקסטורות שלו.

שווה לשים לב ל-Extreme Wealth and Casual Cruelty, שקצת מוחבא יחסית לנאמברים הבולטים. לא רק שהכל עובד שם, זה גם אולי הקטע הכי מרגש ועוצמתי מבחינת המילים והמשמעות מאחוריהן. הקול הצרוד והיפיפייה של נילסון מלווה את הטראק בלו פיי, אבל הוא עדיין צלול ודומיננטי, מה שמעיד על היכולות ההפקתיות הטכניות המעולות. הפזמון מעלה פנטזיה ומציאות שלא מתקבלת על הדעת, כזאת של התאהבות מחודשת כאילו אנשים שמכירים הפכים שוב לזרים, בעולם שנוטש מצבים של עושר קיצוני ואכזריות אגבית. אבל למה זה לא אפשרי בעצם?

The World Is Crowded, הטראק העוקב, הוא דוגמא להתמודדות הכנה של Unknown Mortal Orchestra עם הצרות של העולם הזה, בדומה לעוד אלבום מאד מצופה שיצא לאחרונה, האיחוד של בלר, שמתמודד עם סוגיית העומס האנושי בשיר המצויין There Are Too Many Of Us. למרות זאת, הגישה לנושא לא יכולה להיות שונה יותר בכל אחת מהלהקות. אצל בלר, דיימון אלברן שר על המצב בצורה דרמטית וגלובלית, כיאה לנציג של אחת הלהקות הגדולות והמשפיעות בעולם. נילסון מגיע ממקום יותר אישי וקליל, ועוסק בבעיה דרך בחורה ספציפית, ועל פתרונות זמניים שיכולים להגיע ממרשם של רופא, ואילו אצל בלר ישנו שיח על פתרונות אצל דור ההמשך.

ב- Stage or Screen האלבום ממשיך לזרום. חרף העובדה שמדובר בשיר קצבי במיוחד, משהו בו מזכיר חומרים מוקדמים יותר של UMO כמו So Good At Being In Trouble המעולה. הקליפ המרתק מציף קונוטציות לכתות סטייל גואל רצון, ומסיבה מסתורית הוסר מיוטיוב. באותה נימה, אחרי צפייה בקליפ, אפשר גם להיזכר בבנות היפיפיות מ-The Virgin Suicides, הסרט הטראגי מ-1999 של סופיה קופולה. אפשר להגיד שהרבה מהחומרים של UMO מפרים שלוה, מציקים, לא מתיישבים עם מה שהחברה מצפה. ככה גם הקאבר ארט ל- (Swim and Sleep (Like A Shark , האי.פי שהוציאו ב-2012, עם תמונה קשה לצפייה של תינוק חולה, עוד יצירה מפרת שלווה שקשה למצוא פתאום במיינסטרים הדיגיטלי העדכני.

הקטע הבא, Necessary Evil, הוא שיתוף פעולה משפחתי מקסים, שיכול להיווצר רק במשפחות ליברליות במיוחד, עקב הדיבור על סמים וכימיקלים, שמתאים לפסקול של גרסה עכשווית למחזמר Hair. אל נילסון מתלווה אבא שלו בחצוצרה, שנותנת לטראק וויב ג'אזי, וגם אח שלו תרם ליצירה. את האלבום אנחנו מסיימים עם Puzzles, קטע ארוך של מעל שבע דקות, שנותן למאזינים נחיתה קלה לקרקע שהיא המציאות שבחוץ.

אפשר להגיד ש-Multi-Love הוא אלבום הפופ הכי כבד ומורכב שאפשר לשמוע, אם תתנו לו להיות כזה. אם נסחפים איתו, עפים לעולם של הרהורים, של יציאה מהקופסה ושל בועה נעימה ומפחידה לעיתים. Metronomy יצרו משהו עם השפעה דומה ב-2014 עם אלבום המופת Love Letters, בקטעים כמו I'm Aquarius שיכלו להשתלב גם באלבום של UMO. האלבום הזה מהנה אבל יגרום לכם לחשוב אחרת. תנו לו את הצ'אנס לעשות בדיוק את זה.