חיים משוגעים: המופע של ויקטור ג'קסון, חלק אחרון בסדרה

ההיפ-הופ הישראלי פורח.

בזמן שסצינת המוזיקה העצמאית התפתחה בעשור האחרון, צמחו בתוכה אין ספור הרכבי פולק, פסיכדליה, רוק, פופ ואלקטרוניקה. באותם ימים, אך באופן עצמאי וכמעט נפרד, הרים את ראשו מחדש הראפ הישראלי שירד למחתרת מאז הימים שסאבלימינל והחברים שלו כיכבו ברדיו. לפני הימים בהם היה סיכוי סביר שברגע שמישהו יפתח גלגל"צ בדיוק ישמעו את הסינגל החדש של טונה, קפה שחור חזק או נצ'י נצ', ולפני הימים שהיה כדאי להזמין שבועות מראש כרטיסים לערבי הפואטרי-סלאם, "המופע של ויקטור ג'קסון" היו שם, והעיפו את הקהל האוהב שלהם עם הטקסטים הכי מושחזים ומבריקים בשפה העברית שנראו בארץ מזה זמן רב.

הופעה של ויקטור ג'קסון היא כמעט כמו חוויה דתית: היא לרוב מונה כמות נכבדת של מעריצים אדוקים בקהל שיודעים את הפאנצ'ים ואת הנקודות בהן צריך לצעוק, לצד הרבה אנשים שהגיעו למקום רק כי שמעו מחברים ששווה לראות אותם. מהר מאד מתחילת ההופעה כל הנוכחים רוכבים על אותו גל ונסחפים בכריזמה של פדרו גראס, בפלואו הרצוף של ג'ימבו ג'יי ובאיציק פצצתי, מכונת קצב אנושית שמנגן על גיטרה ונותן את הביטים לתוך המיקרופון הישר מהפה.

עם השנים המופע של ויקטור ג'קסון גדל והתפתח. בין אם אל במות התיאטרון עם מחזמר הראפ הבלשי "העיר הזאת" שממלא אולמות כבר כמעט ארבע שנים, לסדרת הופעות מחווה לשירים ישראלים משנות ה-70' או לאירוח בהופעה של גיבור ילדות שלהם כמו נמרוד רשף (נימי נים). כעת מגיע שלב נוסף בקריירה של השלישייה, עם הוצאת אלבום סולו ראשון של פדרו גראס (שדיבר איתי עליו בחלק הראשון של סדרת הכתבות) ועם הוצאת אלבום הסולו של ג'ימבו ג'יי עם להקת ספא, אותו ראיינתי בחלק השני. מאחורי שני האלבומים האלה, ומאחורי האלבום האחרון והמהולל של נצ'י נצ' "ברוכים הבאים לפתח תקווה", עומד איציק פצצתי על תקן המפיק, אותו ראיינתי לקראת הכתבה המסכמת על "המופע של ויקטור ג'קסון".

איך הגעת להיות בעמדת המפיק? זה משהו שמצאת את עצמך עושה במקרה?

"האמת שאני חושב שכבר בגיל קטן זה עניין אותי. זה קצת מוזר שילד רוצה להיות מפיק אבל מאז שאני קטן אני זוכר שרציתי שיהיה לי ראפר ושאני אעשה לו ביטים".

ספציפית רצית להפיק היפ הופ?

"כן. מגיל צעיר מאד אהבתי היפ הופ, מהילדים ששומעים עסק שחור כל הזמן. לשם כיוונתי, וכשהתחלנו לעשות את הראפ באזור כיתה י"ב עם פדרו וג'ימבו וכל שאר החברים שעשו איתנו את השטויות שלנו כבר הייתי ביטבוקסר והשתעשעתי עם כל מיני עיבודים על אורגנית. אני מגדיר את התפקיד של כמפיק בתור זה שגורם למוזיקה לקרות, לצאת אליך מהרמקולים. לפעמים הביטים זה משהו שאני עשיתי לבד, לפעמים זה לחן או בסיס לעיבוד שמישהו מהם הביא ולפי זה יוצרים את השיר. היום ג'ימבו ופדרו באים אליי עם עיבוד שהוא כבר קיים ואנחנו מתעדים אותו ומעשירים אותו, ובסוף יוצא שיר".

איך שונה העבודה בין פדרו לג'ימבו? כל אחד מהם לקח את היצירה לכיוונים שונים.

"העבודה שונה לגמרי – כל אחד לקח את זה למקום אחר, ולי זה היה נורא מגניב כי היה פחות מעניין לעשות שני אלבומים שנשמעים דומה. אצל שניהם הם יחסית מביאים עיבודים שכבר קיימים, והתפקיד שלי הוא לנסות להבין איך זה יישמע הכי טוב כשיר מוקלט. אצל פדרו זה הרבה פחות שגרתי: אלה שירים שהקצב בהם משתנה. כל שיר הוא סוג של מסע. מההתחלה בוויקטור ג'קסון ניסינו להבין איך לחבר מוזיקה עם ספוקן וורד בשיר וזה תמיד מאתגר. אין לזה פתרון ברור וחד משמעי. אצל ג'ימבו זו עבודה עם להקה שיש לה כבר עיבודים ותפקידים ואני מנסה לקחת את מה שיש שם ולחדד אותו, לשים עליו מלח. מלח זה תבלין שמבליט טעם, אז קודם ננסה להגביר את הטעם של מה שיש שם ואז להוסיף קצת תבלינים שישמרו את הריגוש כמה שיותר גדול.

עם נצ'י זו בכלל הייתה עבודה אחרת. חלק מהביטים אני עשיתי, כמו ב"חסידה צחורה", וחלק מהביטים הם של אנשים אחרים. התפקיד שלי היה לפקח מלמעלה, לכוון ולראות שהכל הופך לאלבום אחד, ואז לתוך ההפקות הקיימות להוסיף עוד איזה כלי חי, עוד סאונד אפקט, דברים שחוזרים לאורך כל האלבום והופכים אותו למיקשה אחת. עם מיכל [לוטן, ש.א.] העבודה יותר עיבודית. יש לי יד יותר חופשית ואנחנו מופיעים ביחד ויוצרים את העיבודים תוך כדי ההופעות. זה אומר לקחת את השירים ולהעמיק אותם וזה מאד שונה."

ואיך מתבטא הפער שבין הגרסאות המקוריות שבהופעות לגרסאות שאחרי ההפקה? "תזכרי" של ההופעה נשמע שונה מ"תזכרי" שיצא כסינגל.

"כן, האתגר הוא לשמר את האנרגיה של ההופעה אבל שזה ישמע בסטנדרטים של שיר מוקלט. הסטנדרטים היום הם די נוקשים וההקלטות שאני עושה הן יחסית משוחררות, אבל כן צריך לקחת את מה שיש ולחדד אותו. בברייק בפזמון של "תזכרי", למשל, עצרנו את הכלים ואתה שומע את ה"קלאק" הזה, שהוספנו לו נביחה. קשה להגיד אם זה טוב או רע אבל אצלי זה ככה, מה שיוצא. אני מתחיל לעבוד על שיר ואני לא יודע איך הוא יישמע. יש לי רעיון כללי, איזשהו וייב, ואחרי שהקלטנו את כל הכלים וגם את השירה אני שואל את עצמי מה אני יכול לעשות כדי להוסיף לו עוד קצת. מקווים תמיד שזה לא יישמע לגמרי הפוך מהלייב כי אז לא שירתנו את המטרה."

את ההקלטה של האלבומים שהוא מפיק, מנצ'י נצ' ועד מיכל לוטן, פצצתי מקיים באולפן הביתי שלו באמצעים הבסיסיים ביותר ובכמות מינימלית של ציוד. למרות זאת, ההפקות שעוברות תחת ידו נשמעות מלוטשות בזכות טכניקות הפקה שמבוססות על ההבנה של פצצתי בסאונד וידיעה עמוקה של השאיפות שלו.

"ברור שלהקליט במיקרופונים הכי יקרים והציד הכי זה זה תמיד טוב, אבל אם אין לך את הכסף לזה, תעשה מה שאתה יכול עם הציוד שיש לך. אם תתאמץ ותלמד לפתוח את הראש, תנסה לדמיין מה אתה רוצה לשמוע ותכוון לשם, אתה תגיע לתוצאות מגניבות גם אם הן לא מה שכיוונת אליו."

בתור דמות משפיעה בסצינה של ההיפ-הופ שקמה בשנים האחרונות, אתה רואה אותה כדבר שהוא כאן כדי להישאר?

"קודם כל תודה, אני לא יודע אם אני רואה את עצמי כדמות משפיעה, אבל אם כן אז תודה.

אני חושב שכן, הסצינה כאן כדי להשאר. מה שקורה עכשיו עם נצ'י ועם טונה זה חלק מתהליך, ולא מקרי שזה קרה עכשיו. עברנו תהליך התבגרות שכלל התמקצעות ושינוי לא רק אצל הקהל אלא גם אצל הראפרים עצמם. הקהל יודע לזהות מוזיקה טובה והדברים שהוא פוגש כנראה טובים: פופ זו לא מילה גסה והראפרים הפסיקו להיות אובססיביים לגבי ראפ ונהיו אובססיבים לגבי מוזיקה.

בראפ הרבה פעמים המסר היה שזה ראפ, "אנחנו עושים ראפ ואנחנו גאים בזה". עכשיו זה אחרת ואנחנו משתמשים בראפ בתור שפה כדי לספר את הסיפור שלנו כבני אדם, כאנשים, כדי להעביר תוכן. כשטונה עושה ראפ הוא עושה ראפ, אבל הוא מספר לך מיהו, על הדור שלו. כשנצ'י עושה ראפ אז הוא עושה ראפ ולפעמים גם הארדקור ראפ, אבל לצד זה הוא מספר לך על אמא שלו, על החיים והילדות שלו. גם 'העיר הזו' היא דוגמה כזו. ברגע שאתה מתחיל לספר על עצמך ולהיות משהו יותר אמיתי דרך השפה שנקראת ראפ, אנשים מקשיבים כי זה מעניין.

לצד עליית הסטנדרטים האלה, אמנים מופיעים סוף סוף. כמוזיקאי אתה חייב להופיע; ככה אתה מגיע לאנשים שלא תגיע אליהם גם עם מליון צפיות ביוטיוב, ויביאו אחריהם עוד אם תתן הופעה טובה. רואים את זה בהופעות היפ-הופ היום. אז כן, אני מאמין שהסצינה כאן כדי להשאר. אם הראפרים ימשיכו להשתמש באמנות של הראפ כדי לספר משהו אמיתי, את הסיפור שלהם, ויתנו לנו כמאזינים להכיר אותם – זה ישאר. אנשים כבר לא מסתכלים על הראפ כקוריוז אלא כעל ז'אנר מוזיקלי, לגיטימי כמו כל האחרים".

כל ההופעות של ויקטור ג'קסון, גם "העיר הזאת" וגם "מקבת'", הם דברים שחייבים לחוות. לשמוע EP של ויקטור ג'קסון באינטרנט זה לא כמו לשמוע אתכם בלייב. נראה לך שבאיזשהו שלב ויקטור ג'קסון כבר לא תהיה להקה שמבוססת רק על הופעות ותוכלו להקליט אלבום שעומד בפני עצמו?

"תראה, אנחנו הולכים עם הזרימה הטבעית שלנו ולא כופים דברים. לכן עכשיו ג'ימבו ופדרו עושים חומרים משלהם ולי יש זכות להיות חלק מזה. חוץ מזה יש אופרה שאנחנו נעלה, בתקווה, בקרוב – גם זה פרויקט משמעותי. כדי שנעשה אלבום ביחד יצטרך להיווצר מצב שבו יצרנו חומרים שהם ביחד. קשה להכריח את זה, במיוחד שלכל אחד יש כל כך הרבה פרויקטים משלו. חוץ מזה שחוויית הבמה אצלנו נובעת מזה שאנחנו אנשי במה; הלחם והחמאה שלי היא הבמה. אני לא חושב שיש לזה תחליף.

אין תחליף לזה שאנחנו מדברים עכשיו אחד עם השני. כשאנחנו נפגשים אנחנו מחויבים להקשיב, לתקשר. לכן הופעות לייב תמיד ישארו משמעותיות. כשאתה מקשיב לדיסק ואוהב את מה שהאדם עושה אתה רוצה להכיר אותו. בעיניי, בעולם החילוני, זה הבית כנסת. בהופעות מוזיקה נוצרת חוויה קהילתית שבה כולם באים לשרת מטרה גדולה יותר מהם. בהתחלה בהופעות של ויקטור ג'קסון עשינו קטעי ספוקן וורד כשאחד מבצע ושניים לצדו, מגיבים, ולו כדי להראות לקהל שזה מותר. אני חושב שבני אדם רוצים את החויה הקהילתית מאד; להיות חלק ממשהו חיובי וטוב, להתעלות. אז לא – אני לא חושב שללייב יש תחליף, אבל לצד זה אנחנו מקליטים כדי שלדברים יהיה תיעוד ואנשים נוספים יחשפו אליהם, ויוכלו גם הם להגיע. כך שאלבום לויקטור ג'קסון? הכל יכול להיות." (צילום: יודן עבאדי)

– – –

אלבומי הסולו של מיכל לוטן, פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא, כולם בהפקת פצצתי, צפויים לצאת בהמשך השנה. עד אז תפסו את איציק פצצתי בהופעה עם מיכל לוטן ב-28.3 באבן ג'וק בירושלים (איוונט) או במופע יחיד ב-8.4 בבר קיימא בתל אביב.