אל תוך היערות – יערות מנשה הוא כבר לא האח הקטן (פסטיבל)

בשנות חיי המועטות זכיתי להיות בלא מעט פסטיבלים, בעיקר בארץ אבל גם בעולם, והיד עוד נטויה. אינדינגב, פסטיבל המוזיקה האלטרנטיבית הגדול בארץ, מתחזק סביבו לא מעט שאלות שעסקנו בעבר בהן, גם אם חשיבתו ותרומתו אינן מוטלות בספק. אנו עדים למגמה מעניינת – פסטיבל יערות מנשה, אחיו הקטן והלא פחות ממצוין, הולך ויוצא מצילו והופך להיות אחד הבילויים המוצלחים ביותר שיש לארץ שלנו להציע.

יערות מנשה 2015 היה הפסטיבל השביעי במספר, והשלישי שנכחתי בו. על אף הותק היחסית מכובד שלי, עד היום לא סיקרתי אף פסטיבל שהייתי בו, מהסיבה הפשוטה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית – כל כך הרבה הופעות מוצלחות, דחוסות בשלושה ימים בקושי, בלתי אפשרי לחוות את הכל ולהיות בכל מקום, מה שהופך את כל העניין לחוויה מאוד סובייקטיבית. לא הייתי נציגת המגזין היחידה שם: אורן סגל, כתבנו החדש וכוכב סצנת הפסטיבלים, הסתובב גם הוא שם. ועם זאת, כשהשווינו סיפורים, אפשר היה לחשוב שהיינו בשני אירועים שונים. דבר אחד מאוד בלט לשנינו – זה ללא ספק היה פסטיבל אקלקטי ומעולה.

אז, בשביל לסקר את הפסטיבל המעולה הזה, אני מקווה שלא נדלג על שום חוויה טובה ופחות טובה, אבל נשמח לשמוע גם מה הייתה דעתכם: ממה נהניתם, מה ראיתם, מה אכלתם ושאר ירקות. רק ירקות.

הפסטיבל שלי החל בחמישי עם ויקטוריה חנה, אחרי שעות ארוכות של הקמת מאהל, שוטטות ושתייה. ויקטוריה חנה, אמנית הקול הפנומנלית שזכיתי להכיר דרך חברי הכותבים, נתנה הופעה מצויינת בקרחת היער. היא אולי לא חיית במה כמו מופיעים אחרים, אבל המוסיקה שהיא מגישה כל כך שונה בנוף המקומי, שמדובר בהופעה מרעננת במיוחד.

את שאר הערב ביליתי בבמת השורש – החל מההופעה הנוסטלגית-משהו של איפה הילד (בוקינג תמוה, אך לא בלתי מוצלח), לאחר מכן הופעה מרקידה להפליא של פאנקנשטיין, וכלה בטאטרן – אורן עוד ירחיב בנושא. בסך הכל זה היה יום מוצלח, אבל ידוע שהתותחים הכבדים יוצאים רק ביום השני, עם הגעתם של עוד כמה אלפי אנשים למתחם.

חמישי בערב, אורן

חמישי בערב שלי היה מצויין. בבמה המרכזית נערך "ערב ניינטיז": אלישע בנאי וארבעים השודדים נתנו הופעת איצטדיונים משויפת שהלהיבה את הצעירים הרבים בקהל (וכאן המקום לציין – בדומה למגמה באינדינגב, הקהל ביערות הולך ונהיה צעיר יותר משנה לשנה), אך בעוד איפה הילד הותיקים ניסרו את שרשרת הלהיטים המוכרים והטובים שלהם לא יכלתי שלא לנדוד במחשבותי לרעננה ולדמיין את האיחוד המצופה של פורטיסחרוף, הליגה של הגדולים באמת. לאחר מכן, פאנקנשטיין הפגינו תצוגת תכלית מרשימה של Fאנק נוזלי ומזמין, ואף אוזן לא נשארה אדישה כאשר פורטרט הצטרפו אליהם לשיתוף פעולה מאלף לקראת סיום הופעה נהדרת. דן מאיו, מתופף פאנקנשטיין, נשאר על הבמה כאלו קפצנו בזמן לשנת 2015 ולהופעה הכי פופולרית במהלך היום – טאטרן. חביבי הפסטיבלים, שהתגלו באינדינגב 2012 ומאז הפכו למצרך מבוקש בארץ ובחו"ל, הגיעו ליערות מנשה לראשונה עם אלבום הבכורה הנהדר שלהם והזכירו לכולנו למה ציפינו לו כל כך. הנגינה המדויקת והוירטואוזית של שלושת חברי הלהקה – ובמיוחד של דן המתופף – מצליחה להפתיע בכל פעם מחדש, והקהל הנלהב כבר מכיר בעל פה ומשתתף באופן פעיל בכל קטעי האלבו, כולל "אייר-דראמינג" בשורות הראשונות וכן חיקוי הבעות הפנים המצחיקות של דן. טאטרן ניגנו גם קטעים חדשים שנשמעו חלליים מתמיד, ונראה שהם בשלים לקפוץ מדרגה נוספת. כנראה שמוזיקלית, מדובר בהופעה הטובה של הפסטיבל מבחינתי, ואין ספק שאחזור לראות אותם בקרוב, לפני שיהפכו גדולים מדי עבור הבמות בארץ.

שישי בבוקר, יעל

שישי החל כיום הופעות רגוע, ועל אף שפספסתי את שלוש מארחים את עדי אולמנסקי (במה שהוכתר מאוחר יותר כאחד מרגעי השיא של הפסטיבל, בעיניי רבים), בבמת השורש דניאלה ספקטור ולונה אבו נסאר ניגנו אינדי בשלוש שפות והקסימו את הקהל. אחריהן, עלו הודנא אפרוביט אורקסטרה, שהיוו בשבילי תגלית חדשה ומפתיעה, ונתנו הופעה משכרת חושים והטילו צל כבד על מארש דונדורמה ומשפחת אלייב שעלו אחריהם.

שישי אחה"צ, אורן

שישי אחר הצהריים היווה עבורי "ספיישל חיה מילר", חביבת המגזין, והחל בהופעה המצוינת של הילה רוח בבמת הארמגדון. הילה תפסה את אוזניי באינדינגב האחרון, ושחררה ערב הפסטיבל אלבום מצופה ונפלא. הילה אירחה את המסך הלבן, הפרויקט החדש של האחים האנדרוגיניים לבית משפחת ברויד, יוצאי שעלת נפוצה, וסיפקה סט חזק שהלך והתגבר עד לסיום הקליימטי עם "דובה גריזלית". הילה מנגנת באלבום עם קוסטה קפלן וסתו בן-שחר, אנשי חיה מילר,אך רק קפלן לוקח חלק בהופעות החיות, בעוד בן-שחר תפס את מקומו על הבמה בהופעה המבדרת של לברדור לברטוריז (ברצינות, האיש הזה מדהים – הוא ניגן ב6 הופעות לפחות בתוך פחות מ-24 שעות והוכתר לאחר כבוד למתופף הבית של הפסטיבל) ואחריה מיהר לבמת הMAD Mud, סוג של במה פיראטית ונפלאה על מנת להשתתף לראשונה כמתופף בהופעה של המסך הלבן, בה התארחה גם הילה רוח. הנוכחות של סתו בהופעה האקסצנטרית והנוקבת של המסך הלבן הוסיפה סדר נחוץ בהחלט למתרחש על הבמה, ויהיה מסקרן לעקוב אחרי הפרויקט המתגבש בהמשך.

בן שחר, כאמור האיש-הכי-עסוק-בפסטיבל-מלבד-המפיקים, זכה למנוחה נדירה כשההופעה של המילרים נדחתה בהפתעה ובניגוד לפרסומים באתר ובשטח. למרות ההתנגשות החלקית עם אינפקציה, שהופיעו במקביל בבמה המרכזית, הקהל שעבר באיזור הלך והתאסף, ביקש שירים (גם חדשים שלא שוחררו רשמית) והשתתף באופן פעיל בהופעה אינטימית ומאלפת של להקה מצוינת. במהלך ההופעה החשמל במתחם קרס, אך במקום לעצור את ההופעה, קפלן ביקש גיטרה אקוסטית (וקיבל קלאסית), בן-שחר פירק תוף (וביקש מהקהל להחזיק), הילה רוח הצטרפה בספונטניות עם קולות רקע והלהקה ירדה אל הקהל לנגינת אנפלאגד בתוך הקהל. כעבור זמן קצר החשמל חזר למתחם, רמת האנרגיות בקהל זינקה והלהקה שבה אל הבמה, רק כדי לגלות שהחשמל קרס בשנית. המילרים חזרו לנגן מאותה נקודת מוצא בקהל, עד שלבסוף הבעיה תוקנה והלהקה חזרה לבמה החשמלית, לסיום של הופעה שהייתה על הנייר רגע קטן מאד בפסטיבל, אבל בפועל היוותה שיא בפני עצמה. נותר רק לתהות מתי המילרים יחזרו למקומם הטבעי, על הבמות המרכזיות.

שישי בערב, יעל

בערב המוד הסולידי הפך לבאלגן ביער בשתי הבמות המרכזיות – אינפקציה נתנו גם הם הופעה נוסטלגית משהו, אבל עם הרבה יותר נונסנס, כריזמה ובדיחות קקי. לא בטוח מה היה החלק המהנה ביותר בהופעה שלהם, הזיכרון המתוק שעולה בכל שיר או העובדה שהמופע שנתנו היה מצחיק ומטורף בו זמנית, עם הערות להשתקת הבמה השניה כי היא מסיחה את הדעת, והצהרות כי חייזרים נחתו לפני כשעה קלה בעיר מנשה, וכולנו יודעים את זה, אז תפסיקו להכחיש. אינספור אנשים רוקדים וצורחים את שירי הילדות שלהם (או של אחיהם הגדולים, במקרה שלי) יעידו כי הם נהנו מכל רגע.

לאחר מכן הקהל התפצל לשניים – חצי שנשארו בבמת השורש לחזות ברד בנד מארחים את גורי אלפי (שהחליף את מרינה מקסימילאן ברגע האחרון עקב מחלה) ונותנים הופעה מצחיקה, מושקעת ונהדרת, וחצי שפרשו לבמת הארמגדון לצפות בקין והבל 90210 חורכים את הבמה. ב-00:30 עלו בבמת השורש טייני פינגרז, בליווי דניאלה תורג'מן, הסולנית המיתולוגית, ונתנו לקהל רוק חייזרי לפנים, והשכיחו מכולם כל תחושת זמן או מרחב.

שישי בערב, אורן

ההופעה של טייני פינגרז נפתחה עם The Fall, הסינגל הראשון מהאלבום החדש בעל אותו השם שעתיד לצאת באוגוסט, קטע סוחף ומעורר מחשבה שמאפשר לצלול לתוך הטריפ המוזיקלי שמזוהה עם הלהקה. טייני פינגרז, שהופיעה לראשונה מזה קרוב לשלוש שנים עם הסולנית המיתולוגית דניאלה תורג'מן, שילבה קטעים חדשים ומבעבעים לצד קלאסיקות אינסטרומנטליות מוכרות מהעבר הקרוב וליריות מהרחוק יותר (כולל שירים שלא בוצעו מזה שנים). טייני פינגרז לא מפסיקים להתפתח עם הזמן וכבר צוברים לעצמם קהל בכל העולם, וההופעה הרגישה כמו שואוקייס מיוחד ומרגש שריצה הן מעריצים ותיקים בקהל והן מעריצים רבים שהעידו על עצמם כי לא הכירו או לא אהבו את הלהקה לפני כן.

שבת בצהריים, אורן

ההופעה הנהדרת של צביקה פורס בשעות הבוקר לא הכינה אותי להופעה המשוגעת של מאלוקס – צמד המורכב מאייל תלמודי ורוי חן, שמוביל תמידית לטירוף פסטיבלים ומנגן בקביעות בבמת הארמגדון שמנהל עומר דיין, ממייסדי הפסטיבל. גם השנה הצטרף עומר אל הצמד על הבמה וביחד הקפיצו באוויר את מאות האנשים בקהל, כשירדו אליהם, העלו כמה מתנדבים, הפעילו אותו ואף העלו אותי ל"טקס חניכה" קצר שבסיומו צללתי לקראודסרפינג אימתני ומוצלח במיוחד. וכן, יש תיעוד.

ג'אם הסיום של הארמגדון השנה היה מסקרן מאוד, כשאל מאלוקס הצטרפו ארבעה מחברי טייני פינגרז, אסף תלמודי, נועם חבקין, אדיר "הדוקטור" דדיה, ואורחים נוספים, שניגנו תערובת סאונד מרתקת ומתעתעת, עם צליל שונה מאוד מזה שאנחנו רגילים לשמוע הן ממאלוקס והן מטייני פינגרז, אשר מתקרב למחוזות של רגאיי וביטים. עבורי זה היווה ג'אם סיום מוצלח ביותר לפסטיבל.

יעל

הפסטיבל נסגר, כמו ב-2013, עם גבע אלון. בסופו של יום, אפשר להעיד שהפסטיבל השביעי של יערות מנשה היה הצלחה. כן, היו נקודות תמוהות למדי, כמו בוקינג סמי-הזוי וההופעה של עידו תדמור בקרחת היער, שיכלה להיות מופע מחול נהדר אלמלא הוחרבה בידי המוני ילדים קטנים וסאונד אימתני מהבמות הסמוכות. אך כל אלו מחווירות לעומת הרגעים הגדולים באמת. בקיץ 2015 נזכה לראות באדמת ארצנו לא מעט הופעות מרשימות מרחבי העולם, אבל יערות מנשה הזכיר לנו שגם בחלקת האדמה הקטנה שלנו צומחים כשרונות נפלאים לא פחות. (צילום: גאיה ס. טרטל)

(גילוי נאות: אורן מילא תפקיד בשכר סמלי מטעם הפסטיבל טרם פתיחתו, ללא נגיעה בתכנים עצמם)