כבר לא הולכים אחורה? - על שני הסינגלים החדשים של טיים אימפלה

כבר לא הולכים אחורה? – על שני הסינגלים החדשים של טיים אימפלה

לאחר שני אלבומים מופלאים שגרפו שבחים מכל עבר ופופולריות מתגברת משנה לשנה, טיים אימפלה חוזרים עם שירים ראשונים מזה שלוש שנים לקראת אלבום שלישי, Currents, שישוחרר במהלך השנה. עד כה נחשבה הלהקה לילד האהבה של מוזיקת האינדי-רוק המודרנית עם המוזיקה הפסיכדלית של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 (שתי השוואות פופולריות הן לשנים האחרונות של הביטלס ולשנים הראשונות של פינק פלויד), אולם שתי הסנוניות הראשונות מתוך האלבום המתקרב מבשרות על שינוי כיוון, ובעיקר על צליל חלק ונגיש יותר.

בעבר העיד על עצמו סולן ומנהיג הלהקה, קווין פארקר, שהוא מעדיף ליצור מוזיקה של "אדם אחד שמרכיב סימפוניה אדירה, שיכול לנגן 700 שכבות של הקול של עצמו לחצי שניה אם ירצה". מאידך, בינואר האחרון סיפר פארקר ש"הפעם אנסה לעשות את זה יותר מינימלי, להשתמש רק במה שצריך. במקום פיצה ענקית עם כל התוספות, זה הולך להיות כמו מרגריטה".

השיר הראשון, Let It Happen, שלא שוחרר כסינגל רשמי אך יפתח את האלבום, הוא שיר דיסקו פסיכדלי, חלומי וסוחף עם אלמנטים של פופ וניו-וייב. אף על פי שטביעת האצבע של טיים אימפלה ניכרת באפקטים הרבים, בטקסטורות הצליל העשירות, בתופים הפריכים ובשירה של פארקר, הגיטרה משחקת הפעם תפקיד שולי מאחורי הקלידים והסינתיסייזרים. בדומה ל-Apocalypse Dreams, עוד סינגל לא רשמי שהיה הראשון להחשף מהאלבום הקודם, גם Let It Happen חצוי לשניים על ידי אפקט פתאומי בלב השיר, אך הפעם התחושה הופכת אופטימית ורקידה יותר, השירה עוברת דרך ווקודר והמאזין נותר שבוי בקונספציה של השיר – ללכת עם הזרם, לתת לזה לקרות.

למרות היותו השיר הכי ארוך של טיים אימפלה עד כה, שמורכב משני חלקים שאורכם כארבע דקות (ובסך הכל 7:49), קל לאבד את תחושת הזמן בתוכו, לחוש חוסר מיצוי ולהאזין לו שוב. יותר מכל להקה אחרת, טיים אימפלה מזכירים לי ב-Let It Happen דווקא את דאפט פאנק. ההשוואה לדאפט פאנק מעניינת בעיני במיוחד לאור האלבום האחרון של הצרפתים, בו נטשו את הרובוטים והאלקטרוניקה העתידנית, ופנו לשחזר את המוזיקה האנלוגית עליה גדלו. להבדיל, טיים אימפלה עושים את התהליך ההפוך – לפתע זה מרגיש שהם כבר לא הולכים אחורה.

הסינגל השני, Cause I'm a man, כבר פחות אלקטרוני מקודמו – גם הוא חותר לצליל אנלוגי וחם. הפעם זו בלדת פאנק חלקלקה וסקסית (מזכירה מעט את הקאבר המפתיע שהלהקה ביצעה ל-Prototype של אאוטקאסט לפני שנתיים). הפעם פארקר עסוק בהלקאה עצמית, לוקח אחריות על מעשיו, אף שלא ברור מהם, ומנסה להשלים עמם. פארקר מודע לכך שמעצם היותו גבר אינו חושב לפני שהוא מבצע, וכן שהמצפון האנושי לא יאפשר לו לבצע תמיד את הבחירה המוסרית הנכונה (ובכך מאזכר קלות את 'מוצא האדם' של דארווין).

בשמיעה ראשונה משפט המפתח "בגלל שאני גבר, אישה" עשוי להשמע בעייתי לאוזניים מודרניות, אך קול הפלסטו הרך של פארקר לא מותיר ספק באשר לכוונה האמיתית – גברים נועדו לפשל כמו כולם, כל בני האדם נוטים להצמד לאינסטינקטים הבסיסיים שלהם בלהט הרגע, ולהכנע לכוחות גדולים מהם. לדוגמה, שני הכדורים שמופיעים על עטיפת הסינגל ולא מותירים יותר מדי מקום לדמיון. הישירות והכנות במילות השיר מובילות לקללה הראשונה בשיר של טיים אימפלה (מזל טוב!).

בניגוד ללהקות רוק רבות שמבצעות מעבר לצליל נגיש וידידותי יותר וזוכות לתגובות צוננות, שני המתאבנים הראשונים שטיים אימפלה סיפקו מ-Currents רק מעוררים תיאבון לקראת שחרור האלבום, ששוב עשוי להתברר כאחד האירועים הגדולים של השנה במוזיקה. יש למה לצפות.