יאיר רובין – נצחונות קטנים // דניאל ספיר – דניאל ספיר (אלבומים)

לא מזמן שוחחתי ארוכות עם מוזיקאי יוצר שאני מעריכה. דיברנו על האהבה שלנו למוסיקה והגענו למסקנה שאהבה גדולה לאמן מסויים לא בהכרח הופכת את האהבה לאמנים אחרים/ מוסיקה אחרת קטנה יותר, אלא להפך. אפשר לאהוב בעצמה רבה סוגים שונים של מוסיקה ואמנים. קצת כמו לאהוב את שני האחיינים שלך באותה הצורה בדיוק ועדיין שניהם יהיו אהבתך הגדולה ביותר.

כך, נפלה אצלי ההחלטה לכתוב על האלבום של דניאל ספיר והאלבום של יאיר רובין ביחד. שניהם שרים בעברית. את שניהם הכרתי דרך פרסום אקראי במקום אקראי. אצל שניהם זאת הייתה שורה אחת שתפסה אותי. האלבומים של שניהם השפיעו עליי באופן לא זניח כלל לאחרונה (את שניהם הכנסתי לאנדימיקס) ושניהם עברו לקדמת הבמה אחרי שנים ב"אלבומים של אחרים", ושניהם משיקים אלבום בכורה בהפרש של שבוע בדיוק. וכמובן, את שניהם אני אוהבת.

יאיר רובין // נצחונות קטנים

מוסיקה היא קצת כמו הורוסקופ. אמן כותב שיר, ולמרות שהוא מדבר באופן כללי – לעתים על העולם שלו עצמו ולעתים על העולם של כולנו, עדיין עבור המאזין המוסיקה היא עליו ועבורו. המוסיקה הכי טובה תהיה זו שתרגיש שבאותה מידה היית כותב ככה גם אתה. לא יכלתי שלא להרגיש ככה לאורך כל אלבום הבכורה של יאיר רובין, ״נצחונות קטנים״.

״מוריד את הכובע״, השיר השני, הוא ללא ספק אחד השירים היפים ששמעתי לאחרונה. עם פריטת גיטרה שלמען האמת לא שמעתי כבר הרבה זמן ביצירה כלשהי והתבררה מאוחר יותר כהשפעה קלאסית. תוסיפו לזה מילים שמתארות נהדר דברים שכל אדם בעולם, ובעיקר כל אמן בעולם, מתמודד איתם כל יום. ("מתוך האמונה שהם עשו כבר את הכל / יותר טוב לא יהיה ואין לנו לאן לגדול"). אפשר לומר שיאיר רובין לא רק מפסיד בכבוד, אלא בעצם לא מפסיד בכלל.

״ככה יהיה״, השיר הבא, גם הוא אחד השירים הכי יפים ששמעתי לאחרונה, וכשזה בא ברצף בתוך אלבום אחד אי אפשר לעבור על זה בשקט. עם קול שמשתנה ויורד בבת אחת למטה (ומזכיר לרגעים את עמיר לב), מנגינה מופלאה ומילים שנוגעות בקצוות הכי חשופים של הלב. בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הייתי צריכה לחזור עליו שוב ושוב עד שהצלחתי להכיל את כולו.

״פגישת מחזור״, השיר הרביעי, נפתח גם הוא בפריטת גיטרה, מהסוג שהופך את העובדה שהאלבום הוקלט בטייק אחד למעט בלתי אמינה. אבל זה גם די הגיוני, בעיקר עם הפשטות והצניעות שיאיר רובין מפגין. ב״יום חדש״ צצה לנו אופטימיות עדינה, אבל כל השאר נשאר אותו הדבר, ומבחינתי זו מחמאה. מילים, עיבוד, מנגינה. כל דבר באלבום הזה הוא יפה וזה מתבסס יותר מרגע לרגע. בשלב מאוחר יותר באלבום, מצטרפת לרובין אליה סממה רוט (שעליה כבר כתבנו ב איה נעלמה) אשר קולה נמצא בתיאום מושלם עם זה שלו.

בלוז בין הארגזים הוא נקודת הקצב הראשונה ופחות או יותר היחידה באלבום. שוב רובין מפגין יכולות מילוליות גבוהות וההפקה המוסיקלית שולחת אותי לברר בקרדיטים מי הקוסם. מסתבר שרובין עצמו.

גם בשיר התשיעי והאחרון, פתאום אין לי דבר לומר מאשר לחזור על כל מה שאמרתי עד כה. כמה יופי יש באלבום הזה, באיזה דיוק רובין מצליח לגעת בקצוות של כל דבר פתוח וכואב שיש בלב ולספר את הסיפור שלו, אבל בעצם גם את הסיפור של כולנו. למאזין לא נשאר דבר לעשות מלבד להוריד את הכובע, להפסיק בכבוד וללכת לדרכו.

דניאל ספיר / דניאל ספיר

יותר מכל דבר אחר, אלבום הבכורה של דניאל ספיר הוא לא צפוי. הוא מגיע פחות אל המקומות ה"נכונים" ויותר אל המקומות ה"אמיתיים". קודם כל היצירה עצמה – האלבום עצמו פחות סימטרי, למשל, מהאלבום של יאיר רובין, אבל כל אחד מהם הוא יופי שונה בפני עצמו, כזה שלא מבטל את השני. גם המילים הן אחרות, יותר אימפרסיוניסטיות – על ילדות, על ים, על עצב, על יופי.

דניאל ספיר נכנס לי ללב בזכות הסינגל הראשון, אנחנו לא, שגם פותח את האלבום. הכניסה על הביט השני, השירה שלא מגיע מהמקום הצפוי ("תבואו לבקר כשזה יהיה אחרת", שורה שתפסה אותי עמוק מאד) ויוצרת מין א-סימטריה שלמרות הערעור יוצאת יפהפייה, היא מאפיין בולט של ספיר. כשאני מנסה לחשוב איפה שמעתי את זה קודם אני נזכרת באלבומים של יונתן לויטל והילה רוח ומבינה שלחלק מזה אחראית הילה רוח הנהדרת שהפיקה את האלבום ביחד עם ספיר.

כאן גם מתגלה ההבדל בין האלבומים – בעוד שיאיר רובין הוציא אלבום בשקט בשקט וללא יותר מדיי שמות מפוצצים, באלבום של דניאל ספיר הרשימה רצינית – אודי נאור ומאיה לי רומן מהאיינג'לסי על תופים וכינור בהתאמה, סאן טיילור בקולות, ועמרי בראל / מיכה הרשליקביץ' בגיטרה החשמלית.

״גל של עצב״, השיר הראשון מבין שלושה עם קונוטציה לים, כל פעם הזכיר לי משהו אחר – בין אם במילים או במנגינה, אבל עדיין ייחודי, מזוהה. ״כשהים אלים״, השיר הבא, מתחיל עם קונטרבס – הכלי המרכזי של ספיר שאותו כל כך שמחתי לראות בקדמת הבמה. השיר אפל, בין אם בשירה ובין אם בצלילי הרקע. גם כאן, כמו ב״אנחנו לא״, יש עבודת חצוצרה נהדרת של ספי ציזלינג. שיר מינימלי שעובר מתחת לרדאר מחד אבל יפה כל כך מאידך. כמו קונטרבס בעצם. גם צעקות מתוך החדר הוא עוד שיר אקזיסצנטיאליסטי משהו, שיר שנשמע כמו שיר ילדים אבל גם לא ממש, בעיקר בגלל המילים.

״אוקיאנוסים״ ממשיך את קו השקט והמינימליזם, עם ריף גיטרה נהדר שמסתתר מאחורי הקונטרבס שממש לא ציפיתי למצוא כאן. צריך להקשיב היטב לאוקאנוסים על מנת לשמוע את עומק השכבות של המוסיקה והקולות וכדאי לכם לעשות זאת. הרצועה הבאה, ״לשים את הראש״, חוזרת עם הקונטרבס והחצוצרה שכבר התאהבתי בהם קודם ועכשיו עוד יותר. בשיר, שהוא בעצם דיאלוג, ספיר מעז יותר עם הקול שלו, וגם את זה כדאי לכם לשמוע. אולי התוצאה אינה של זמר אמיתי, אבל יש משהו בשירה של אדם את מילותיו שלו שתופסת.

מפלצת – השיר הבא, עצוב לא פחות והפעם כשהמילים מגיעות ביחד עם הלחן השקט והשירה של ספיר, זה ממש שובר לב. כמו אצל יאיר רובין, גם כאן יש, אולי, תיאור של תחושת חוסר הבטחון שיש לכל אמן ולכל אדם בעולם. שיר שלושה רבעים שקט, עצוב, יפהפה ועדין. השיר הארוך באלבום וארוך בכללי (יותר משש דקות), שתופס חזק מאד וקופץ לך ישר לצוואר. לקח לי זמן מה להתאושש ממנו, בעיקר אחרי קולות הרקע שגונבים את ההצגה לקראת הסוף.

כמו כדי לאזן את העצב, מגיעים שני שירים של תקווה – ״קום ילד קום״ ו״אפשרות של יופי״ הנהדר, ששוחרר כסינגל וסוגר את האלבום. קום הוא שיר מתוק, חצי מז'ורי חצי מינורי בפריטה עדינה על גיטרה קלאסית ופסנתר שמצטרף מאוחר יותר, והוא מגיע כמו נחמה לאחר מפלצת – "קום ילד, קום / יש בך הכל אתה לא צריך כלום".

יותר מהכל,הבחירה לסיים באפשרות של יופי היא מדוייקת. עוד שיר של תקווה, שמגיע כאנטי מוחלט אל "אנחנו לא", השיר הראשון והסינגל הראשון. דניאל ספיר אמר פעם שהשיר הזה יביא שלום עולמי, ואני חושבת שבהחלט יכול להיות. שיר כל כך יפה, עם טקסט כל כך יפה, בעיבוד כל כך יפה. אתם מרגישים את האפשרות הזאת? כי אחרי השיר הזה, והאלבום הזה, אני קצת כן.