שנה.

אז היום יש יומולדת שנה למגזין.

אני לא פה כשהטור הזה מתפרסם – אני מטייל בהרי אילת. זה אומר שכתבתי אותו אתמול לפנות בוקר ותנו לי לספר לכם שהתרגשתי ממש. התרגשתי כי המגזין הזה, שנולד בתור מיזם קטן אך שאפתני, הפך לחלק החשוב ביותר בשגרת היום-יום שלי. תקראו לי פאנט אבל אני קם, לומד, אוכל והולך לישון עם אנדי (לפעמים מילולית, God Bless The Smartphone).

התלבטנו המון מה לעשות לרגל היומולדת. היה דיבור רציני על מרתון הופעות, שלא שרד את שלב הגישושים לגבי מקומות. חשבנו גם על סרטוני ווידאו, טיימלין (וטיימלין אינטרקטיבי) ועוד כל מיני רעיונות. בסוף החלטתי לכתוב, כי זה מה שאנחנו עושים פה ויותר מזה – לשם מילים וצלילים התכנסנו כאן מראש.

אז מה הספקנו השנה? וואו. רשימה טכנית לגמרי תעלה 17 ראיונות (לא מספיק), 22 ביקורות אלבומים (ממש לא מספיק), 21 סיקורי הופעות (נחשו לבד), 164 סינגלים, חדשות, קליפים וכו'. fuck load של מילים, 1366 מתוכן בכתבה הארוכה ביותר במגזין (ובכל זאת אחת הנקראות), על ריפלקטור של ארקייד פייר (הביקורת אלבום + ראיון עם יוני ליבנה וסיקור פסטיבל פולה מגרדים לה בגב עם 1300+ מילים). אבל כל זה טכני ואף אחד לא קרא 1366 מילים מסיבות טכניות (אלא אם זה מדריך הפעלה!). אני רוצה לדבר על רגש.

אנדי מרגש אותי מהמון סיבות. הראשונית והבסיסית שבהן היא שאני מגשים פה חלומות, כאלה שהיו לי לפני וכאלה שאפילו לא ידעתי עליהם עד שהם התממשו. חלום לדבוק במשהו אחד הרבה זמן ולא להסתפק בפרויקטים קצרים. חלום אחר, לתת במה לאנשים מוכשרים לכתוב על המוזיקה שהם הכי אוהבים (פגשתם את הצוות של אנדי? בפנטזיה הכי פרועה שלי לא יכלתי להמציא צוות שיהיה יותר מוכשר, מסור, מגוון ועם כזאת נשמה). פנטזיות על ראיונות עם אייקונים שלי כמו הבילויים ואומנים שאני אוהב מאוד כיום, כמו דנסקי, צביקה פורס וטליה אליאב.

היו גם רגעים שלא היו חלומות, אבל בכל זאת כנראה שאני אזכור הרבה זמן, אולי אפילו כל החיים –  לחיצת יד מלווה ב״אני קורא אצלכם, אתם אחלה״ מאמן אהוב אחרי הופעה, לשמוע אנשים זרים מדברים ברחוב על המגזין (!), חיבוק מג'ון גרנט ואפילו הופעה של נתן גושן – כן, הפתעתי גם את עצמי וכן, נהנתי בה מאוד.

אני עושה את אנדי, קודם כל, כי אני מאמין אדוק בחשיבות ובכוח של המילים. חרף קולגות מעולים (הפעם בלי לינקים, הרשימה ארוכה מידי), אין מספיק תוכן טוב בעברית. בטח שלא על מוזיקה. וזה נכון כפליים כשהיא עצמאית ושבעתיים כשהיא עצמאית וישראלית. אני עושה את אנדי כי אני רוצה להרחיב את הטעם שלי. אני עושה את אנדי בשביל שיהיה לי תירוץ להאזין כל יום לכמות באמת לא סבירה של סינגלים חדשים ולהתלונן לכולם כמה כואב לי הראש אבל לקום ולעשות את אותו דבר למחרת ולדעת שאני פשוט אוהב את זה.

אני שמח שאני לא היחיד, אגב. התחלנו למדוד  נתונים באמצע אפריל, תוך כדי פרויקט היוצרים המבטיחים 2013, הפרויקט הראשון (והקצת מביך) שלנו. מאז ביקרו באנדי 17,291 קוראים אינדוידואלים שצפו ב-53,882 עמודים במהלך 27,153 ביקורים (נכון לאתמול). בלי מילים גבוהות, הנתון הזה מעיף לי את המוח ואז מועך אותו חזק חזק כי אני בטוח שהייתי כותב פה גם אם זה היה לי ולעוד 20 חברים, אבל זה שכל חודש חוזרים כמה אלפי קוראים לקרוא במגזין זה פאקינג מדהים, וכל חודש מצטרפים אנשים חדשים.

אז אני עושה את אנדי כי אני מאמין בחשיבות שלו וכי אני אוהב אותו ומוזיקה ומילים, כל זה כבר אמרנו. ומשמח אותי בטירוף כשקוראים מוסיפים אותי לפייסבוק (ואז מפציצים במוזיקה טובה) או שולחים לי מיילים עם הצעות לכתבות (״איך עוד לא כתבתם על…״ הוא כנראה המשפט שהכי הרבה אנשים אמרו לי השנה, מלבד ״איך קוראים לשיר הזה?״) כי גם הם אוהבים את המגזין. את אנדי, מפלצת מכלה זמן שכמוהו, שממלאת לי את החיים כבר שנה שלמה, חושפת אותי לאנשים אדירים (Shoutout לצוות הבנזונה שלי שמובילה ילי) ולמקומות ומוזיקה שאני לא מכיר, מוזיקה שממלאת, גם היא, את החיים שלי. כל הזמן.

אני ממש לא יודע איפה אהיה ב-19 במרץ 2015 (באופן כללי בצבא) אבל אני די בטוח שאני עוד אהיה פה, וגם אם לא אני אז המגזין, כי אני חושב שהוא צריך להיות פה. כי הוא רק בן שנה ואני כבר הכי גאה בו בעולם, ולא יודע איך נצליח להתעלות על השנה הזאת מבחינת תחושות והישגים. אבל אנחנו הולכים לנסות.

מזל טוב לנו, ולו, ולכם, ולחיי עוד שנה לא נורמלית,

ערן.